לפעמים, אני זקוקה לרגעים האלה של העצב. של הבלבול השקט. שלי עם עצמי.
הרגעים האלה שאני לא באמת יודעת למה זה כך, או אפילו מה הם מנסים לומר לי,
אבל הם מאפשרים לי לאפשר לעצמי להיות בשקט שלי. לא לצפות, לסלוח לי על שאני לא בשיא שלי.
אומרים לי שזה בסדר, שזה מותר.

מין דממה פנימית. רוצה לשמוע רק את עצמה. לא לספק, לא להעניק, לא לתת דבר לאף אחד מחוצה לה.

תודה לך דממה.
תודה לך עצב לא מוגדר.
תודה לך שקט נעים.
אני אוהבת אתכם.