אני זוכרת את עצמי בת 5.5, מחזיקה את הראש. לא כי הייתי עייפה, לא כי רציתי תשומת לב – אלא כי כאב לי. מאוד.

בגיל 8 הגיעו המיגרנות. אני זוכרת את הראשונה לפרטי פרטים: טיול בית ספר, כולם מתארגנים לרדת מהאוטובוס למסלול, ואני – קפואה מכאב.
לא יכולתי לזוז. רק לבכות.

מאותו רגע, החיים שלי הושפעו מהמיגרנות.
המיגרנות לא הגיעו לבד. הן השפיעו על מערכת העיכול שלי, על השינה, על הריכוז, על מצב הרוח, ובו-זמנית – כל שינוי רגשי או פיזיולוגי בתוכי היה עלול להדליק את הפתיל: עייפות, מתח, הורמונים, תסכולים.

זו מערכת מורכבת.
וכדי להחלים – הבנתי שאני לא יכולה לטפל רק בכאב עצמו.
אני צריכה לפגוש את הגוף כולו. ואת הנפש כולה.

במשך שנים ניסיתי הכל – תרופות, אבחונים, תזונה, רפואה משלימה, יוגה, נשימות.

הצלחתי להפחית את הכאב, לרווח את הזמן בין התקף להתקף, לחיות את החיים שלי, אבל המיגרנות חזרו. שוב ושוב.

עד שיום אחד, משהו השתנה. הצלחתי לרפא, להירפא.

בגיל 27, אחרי דרך ארוכה של חיפושים, ניסיונות והתבוננות, נפרדתי מהמיגרנות.

זו הייתה הבנה עמוקה של הקשר בין הגוף שלי לבין הנפש שלי.
זו הייתה פגישה עם הילדה הקטנה שעדיין החזיקה כאב, גם כשהכאב כבר לא שירת אותה.
וזה היה מסע ריפוי אמיתי.